החלטה בתיק עע"ם 7064/03

           זהו, כביכול, ערעור על החלטת כבוד הרשם ע' שחם, לפיה ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה.

           ה"מערערת" 1, "אדם טבע ודין", היא עמותה הפועלת לשם הגנת הסביבה. ה"מערער" 2 הוא אדריכל, חבר מועצת העיר נתניה. המשיב 6, מר הרצל קרן (להלן: הרצל), עתר בשנת 1997 בעתירה מנהלית כנגד תכנית לבניית בתי מגורים בנתניה בשטחה של שמורת טבע, המהווה בית גידול יחיד במינו של פרח אירוס הארגמן (להלן: התכנית). לאחר התדיינות ארוכה שניהל כנגד הרשויות, היזמים ובעלי הקרקעות הרלוונטיות, בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה, הגיע הרצל להסכם פשרה עם כמה מהמשיבים. לפי הסכם זה (להלן: הסכם הפשרה הראשון), הסכימו הרשויות, כמו גם המשיב 8 והמשיבה 10, המחזיקים ב-93% מהזכויות בשטח עליו חלה התכנית, לצמצום משמעותי של התוכנית. הסכם הפשרה הראשון, ועל כך אין חולק, היה בגדר הצלחה מזהירה של הרצל, של האינטרס הציבורי ושל המאבק להגנת הסביבה. המשיבות 1 עד 5, המחזיקות בזכויות בחלקות אחרות בשטח עליו חלה התוכנית, לא ניאותו להצטרף להסכם הפשרה הראשון, אשר קיבל תוקף של פסק דין בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כבוד הנשיא א' גורן).

           המשיבות 1 עד 5 הגישו לבית משפט זה ערעור על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. לאחר הגשת הערעור, התנהל משא ומתן בינן לבין הרצל, משא ומתן בו הייתה מעורבת גם המשיבה 7. המשא ומתן הבשיל לכדי הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה השני), אשר קבע כי בחלקותיהן של המשיבות 1 עד 5, תותר בנייה, אך רק על חלק משטחן, כך שלא תגרם פגיעה לשמורת האירוסים. הסכם הפשרה השני הובא בפני הרשם המלומד על מנת שיתן לו תוקף של פסק דין. כבוד הרשם קיבל את הבקשה, וכנגד החלטתו זו יצא קצפה של אדם טבע ודין.

           אדם טבע ודין, לא הייתה שותפה ליוזמתו של הרצל לפעול כנגד התוכנית האמורה. רק בשלב מאוחר יותר של ההתדיינות, החליטה העמותה לחבור להרצל ולסייע לו בייצוגו בפני הערכאות, אף שלא הצטרפה מעולם כצד להליכים. במהלך הכנת טענותיו של הרצל, נסתבר לאדם טבע ודין, הודות למידע שהועבר אליה על ידי ה"מערער" 2, כי התוכנית כנגדה הוגשה העתירה, לא רק שפגעה בשמורת האירוסים, אלא שגם, לפי טענת אדם טבע ודין, עמדה בסתירה לתמ"א 13. אי לכך טענה זו התווספה למסכת הטענות שטען הרצל כנגד התוכנית.

           עתה, טוענים ה"מערערים", כי הרצל הגיע להסכם הפשרה השני מאחורי גבם ובניגוד לעמדתם. הם סבורים כי הסכם זה נוגד את תקנת הציבור וכי הוא נגוע באי חוקיות, כיוון שהוא מתיר בנייה בניגוד להוראות תמ"א 13. לפיכך, סבורים הם כי יש לבטל את החלטת כבוד הרשם. ה"מערערים" סבורים כי רשאים הם ליזום הליך של ערעור על החלטת הרשם, על אף שלא היו צד להליך שהתנהל בפניו, שכן היו צד להליך "נלווה" אשר התנהל בקשר לאותה התוכנית נושא ה"ערעור". לשיטתם, ההליך אותו יזם הרצל, מעולם לא היה עניינו האישי של הרצל, אשר היה בגדר עותר ציבורי. לפיכך, כך הם ממשיכים, ההליך שהרצל היה צד לו מקים מספר גדול של "הליכים נלווים" הנוגעים לציבור כולו. בשל שלשיטת המערערים בהסכם הפשרה השני אותו חתם הרצל דבק רבב של אי חוקיות, לכל אדם הנמנה על הציבור, ובוודאי שלאדם טבע ודין, שרואה את עצמה כשופרו של הציבור, זכות לערער על פסק הדין.

           המשיבים, בתשובות נפרדות שהגישו, מתנגדים כולם לערעור. הם מדגישים את חוסר תום ליבה של אדם טבע ודין, אשר ידעה גם ידעה, כך לטענתם, על דבר הסכם הפשרה השני המתגבש. זאת ועוד, המשיבים מציינים כי הסכם הפשרה השני הינו הסכם חוקי למהדרין, אשר נחתם כשלעיני כל הצדדים הרצון להימנע מנטילת הסיכון הכרוך במיצוי הערעור. בכל מקרה, המשיבים סבורים כי ל"מערערים", אשר לא היו מעולם צד להליך נשוא ה"ערעור", אין כל זכות להשיג על החלטה שלא עסקה בעניינם, ואשר אין לה כל נגיעה ישירה אליהם. עוד מוספים המשיבים, כי אם סבורה אדם טבע ודין כי החלטות הרשות בעניין אינן תקינות, תתכבד היא ותשיג על החלטות אלה בדרכים הרגילות הפתוחות בפני כל עותר אחר.

           דין ה"ערעור" להדחות. למעשה, אין הבקשה ראוייה כלל לכותרת ערעור, כיוון שה"מערערים" כלל אינם רשאים להגיש ערעור על החלטת כבוד הרשם.

           אין חולק על חשיבותה של זכות הערעור בשיטתנו (לדיון במעמדה של הזכות ראו: ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 30-33). יחד עם זאת, זכות זו אינה נתונה לכל אדם שהוא בקשר לכל הליך שהוא. הזכות להגיש ערעור על פסק דין של בית משפט מסורה אך למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 805). הגיונו של כלל זה מובן כמעט מאליו: מי שאינו בעל דין בערכאה הראשונה, אין לו נגיעה לפסק הדין שניתן על ידי אותה ערכאה, ועל כן אין לו כל עילה להלין על פסק הדין.

           אכן, בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, נפסק כי על מנת שאדם ייחשב לצד להליך, אין הכרח כי יהיה בעל דין פורמאלי בהליך שהתנהל בפני הערכאה הדיונית. צד, כך נקבע, הוא "מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית'". זוהי דרישה הכרחית על מנת שתקום לאדם זכות ערעור, שכן, אין ליתן זכות זו ל"כל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר". על התנאים אשר נקבעו בפרשת חסן חזר בית משפט זה בבג"ץ 188/96 צירנסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, שם נקבע כי על מנת שיותר למי שלא היה צד פורמאלי להליך להגיש ערעור על פסק הדין שניתן בסופו של הליך, חייב אותו אדם להראות שבמסגרת ההליך התנהל "משפט נלווה" בעניינו, אשר הוכרע בפסק הדין.

           ברי, כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה של ה"מערערים" דכאן, שלא רק שלא נערך בעניינם "משפט נלווה" כלשהו, אלא שפסק הדין עליו הם מבקשים לערער ניתן בסופו של הליך אשר התנהל בלא כל נגיעה או התייחסות ישירה אליהם.

           ה"מערערים" סבורים כי, בשל שפסק הדין הכריע בעניין ציבורי, יש לומר כי  במסגרת ההליך התנהל "משפט נלווה" שנגע לכל אחד ואחת מבני ובנות הציבור בישראל. מובן שטענה שכזו אין לקבל - התנאי להגשת ערעור הוא שעניינו האישי של בעל הדין הוכרע בפסק הדין, ואין די שנכללה בפסק הדין הכרעה בעניין החשוב לו, המעניין אותו או הנוגע לו בעקיפין. רבים הם עד מאוד ההליכים שבגדרם מוכרעים עניינים שניתן להגדירם כציבוריים. לא ייתכן שבכל הליך שכזה תינתן זכות ערעור לכל מאן דהוא, ששמעו של פסק הדין הגיע לאוזניו, ואשר פסק הדין אינו לטעמו. לא יעלה על הדעת מצב בו אדם, אשר ניהל הליך ממושך מול הרשויות או מול אחרים, קיבל מאת בית המשפט פסק דין - בין אם כתוצאת הסכם ובין אם לאו - יאלץ לאחר מכן לשוב לבית המשפט ולנהל "קרב" נוסף - הפעם נגד מי שמתיימר לייצג את האינטרס הציבורי. מקרהו של הרצל יוכיח. הרצל השקיע במשך שנים מזמנו וממיטב כספו בניהול מערכה לשם הגנת האינטרס הציבורי בקיומם של האירוסים. במערכה זו, הוא נחל ניצחון, ועל ההתמדה שגילה הוא זכה לשבחים הן מאדם טבע ודין, והן מכבוד נשיא בית המשפט המחוזי א' גורן. אין ספק כי הוא זכאי לכל התשבוחות הללו. והנה עתה, בא מי שרואה עצמו כאפוטרופוס של עניין הציבור בהגנת הסביבה, ויוצא כנגד הרצל בהאשמות שונות ואף פותח כנגדו בהליכים, שעלולים לאיים על כל הישגיו. בהקשר זה יוער כי, כפי שמציינת המדינה, מעשה זה של העמותה נושא חומרה יתרה, באשר היא עצמה ייצגה את הרצל בחלק מההליכים, עד שניתן אולי לראות בה בבחינת בא כוח היוצא כנגד מרשו. 

           ויודגש: אם סבורה העמותה כי מעשי המינהל, וההסכם אליו הגיעו הרשויות עם המשיבים 1 עד 5 אינם ראויים, לא יעצור איש בעדה מלעתור כנגד המדינה ו/או רשויות התכנון, בהליכים שנועדו לשם כך. אך על מנת שיתאפשר לה להגיש ערעור על החלטה שניתנה בעניינו של הליך זה או אחר, שומה עליה להצטרף לאותו הליך כצד, כבר בדיון הנערך בפני הערכאה הראשונה. אל לה לעמותה להסתפק בייצוגו של אחד מהצדדים להליך - שאז תלוייה היא ב"חסדיו" של אותו הצד ובהחלטותיו שלו, והמקרה הזה יוכיח.

           לבסוף, יצויין כי אין לפקפק בטוהר כוונותיה של אדם טבע ודין, ובחשיבות היעדים אותם היא מנסה לשרת. אולם במקרה שבפניי, בחרה היא לפעול בדרך שאינה מועילה. ערעור על החלטת רשם, וודאי שאינו ההליך הנאות לבירור טענותיה, ואין במסגרת שנוצרה מקום להתייחס אליהן לגופן. 

           ה"ערעור" נדחה. ה"מערערים" ישאו בהוצאות המשיבות 1 עד 5 בסך 2,000 ש"ח, בהוצאות המשיב 6 בסך 4,000 ש"ח, בהוצאות המשיבים 7 ו-8 בסך 4,000 ש"ח, בהוצאות המשיבה 9 בסך 2,000 ש"ח, בהוצאות המשיבה 10 בסך 2,000 ש"ח, בהוצאות המשיבה 11 בסך 2,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה 12 בסך 2,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ז בחשון תשס"ד (12.11.2003).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: